Spread the love

אלן מקגי – האיש בעל המבטא הסקוטי השובה לב ביותר בעולם – לא התפרסם כמוסיקאי. הוא התפרסם כראש הלייבל Creation, בתור האיש שגילה את הג'יזס אנד מרי צ'יין, פריימל סקרים ואואזיס, ובתור אחד האנשים החשובים והמשפיעים ביותר בתעשיית המוסיקה הבריטית מאז שנות השמונים. אבל הוצאה מחודשת של “Waterbomb – The Best Of Biff Bang Pow”, האוסף של להקתו המנוחה, Biff Bang Pow!, מזכירה שהוא בכלל לא התחיל כאיש עסקים.

            בתיכון בגלאזגו ניגן אלן מקגי בלהקת פאנק עם בובי גילספי מפריימל סקרים. אחר כך הייתה לו להקה בשם The Laughing Apple (עם אנדרו אינס, גיטריסט הקצב של פריימל סקרים), אך הלהקה שפעל בה במשך התקופה הכי ארוכה היא Biff Bang Pow!, הנקראת על שם שיר של להקת הסיקסטיז האהובה עליו The Creation – על שמה קרא גם ללייבל שלו.

            כשזה מגיע להצלחה, פרסום או אימפקט, הלהקה של מקגי לא התקרבה לקרסולי הלהקות שהחתים או ניהל – מהג'יזס אנד מרי צ'יין ועד הליברטינז – אבל ביף באנג פאו!, שפעלה בין 83' ל-91', הוציאה שישה אלבומים ועשתה מוסיקה טובה. "איכשהו עשינו שישה אלבומים", אמר מקגי בדיעבד, "למרות שהייתי מכור לסמים לפחות חצי מהזמן הזה".

            אם אתם אוהבים אינדי בריטי עם השפעה חזקה של פסיכדליה סיקסטיזית ונטיות ארטיות בסגנון Television Personalities, ביף באנג פאו! זאת להקה שאסור לפספס. ובניגוד לאגומניאקיות המפורסמת של מקגי בתור מנהל ואיש חברת תקליטים, נראה שהוא מרוצה מאוד מהמקום הצנוע שהלהקה תופסת במרחב.

            מעבר למוסיקה של ביף באנג פאו!, העובדה שמקגי התחיל כמוסיקאי משמחת כי זה אומר שכמו כל לייבל אינדי טוב, גם קריאיישן יוסד מהסיבות הנכונות: הרצון של מוסיקאי צעיר להוציא את המוסיקה של עצמו. רק מאוחר יותר פיתח מקגי פיקסציית מלקולם מקלארן, התחיל להסתובב עם תלתלים ג'ינג'ים ומשקפי שמש ולשסות את הלהקות שלו בעולם.

אלן מקגי הקים את הלייבל קריאיישן ב-83', בהיותו בן 24, ביחד עם חבריו דיק גרין וג'ו פוסטר. למקגי, שעבד בחברת הרכבות, לא היה גרוש על התחת, אבל היה לו חזון. הוא ידע שביף באנג פאו! לא נשמעת כמו להקה שתכבוש את העולם, אבל האמין שהלהקה הראשונה שניהל, הג'יזס אנד מרי צ'יין, תעשה את זה בקלות.

ההייפ שמקגי יצר סביב הג'יזס אנד מרי צ'יין היה עצום, אבל אחרי הסינגל הראשון, המרי צ'יין הבינו שהם זקוקים לחברה גדולה יותר, שיכולה באמת לקדם אותם, ועזבו את קריאיישן. מקגי לא אמר נואש, אלא מצא להקות אחרות, מעניינות ופורצות דרך לא פחות. כמו מאי בלאדי וולנטיין למשל.

מאי בלאדי וולנטיין היו להקה גאונית, אך לא מסחרית. עד היום מגדיר מקגי את קווין שילדס, מנהיג הלהקה, בתור "הבטהובן של דורו", אבל קריאיישן הייתה זקוקה ללהיט. ובאופן מפתיע הלהיט הזה הגיע דווקא מחברו הותיק של מקגי, בובי גילפסי.

מקגי מודה שלקח לפריימל סקרים הרבה מאוד זמן להתבשל למשהו באמת טוב, ושאילו גילפסי לא היה חבר שלו, פריימל סקרים לא היו שורדים בקריאיישן כל כך הרבה זמן. אבל הוא כן היה חבר שלו, והסבלנות של מקגי השתלמה. אם באייטיז היה הלייבל קריאיישן אחראי לזרם השוגייז, בתחילת הניינטיז הוביל אותו בובי גילפסי למהפכת האינדי- דאנס. ב-1991 פריימל סקרים הפתיעו והוציאו אלבום לא פחות ממהפכני. האלבום השלישי שלהם שילב רוק עם דאנס ופסיכדליה ולקח את התובנות של הסצינה של מאדצ'סטר (הסטון רוזס, ההאפי מאנדייז) צעד אחד קדימה. “Screamadelica” חגג את נפלאות האקסטזי – אותן חגג גם מקגי בעצמו.

            תחילת שנות התשעים היו תקופה משוגעת בעולם של קריאיישן. פריימל סקרים הפכו לסנסציה, אבל מבחינה כלכלית החברה רק הפסידה כסף. למעשה בין 88' ל-92' החברה הייתה במצב פשיטת רגל תמידית, והקשר בין החובות של החברה לצריכת הסמים של מקגי היה כמו ביצה ותרנגולת. אלן מקגי היה מבלה במסיבות אסיד-האוס כל הלילה, למחרת מחלק לעובדים במשרד כדורי אקסטזי כמו סוכריות, ואחר כך מפטר כמה מהם בצורה כמעט רנדומלית. אומרים שאחרי שנגמל מסמים הפך מקגי לאיש מאוד נחמד, אבל באותם ימים הוא הילך אימה על עובדיו. ואחרי ארבע שנים של בריחה מנושים – אל מעמקי הסמים והאלכוהול – החליט מקגי החלטה רדיקלית. ב-92' הוא מכר 49 אחוז מהמניות של קריאיישן לסוני.

            זה היה נראה כמו תחילת הסוף, אלא שמסתבר שהלהקה הגדולה באמת של מקגי – זאת שחיכה לה כל חייו – עדיין הייתה לפניו. באחד מביקוריו בעיר הולדתו, גלאזגו, הוא הלך לראות הופעה, אך הקדים ובאופן לא מתוכנן תפס גם את הופעת החימום, של להקה אלמונית ממנצ'סטר בשם אואזיס. מקגי היה שיכור כלוט אבל חושיו אמרו לו שמדובר בלהקה גדולה מהחיים. הוא החתים אותם במקום ועשה מהם מיליונים. עד היום חושב מקגי שאואזיס הם הדבר הכי טוב שהחתים אי פעם: "אני מת על הלהקה הזאת. הם הדבר האמיתי. כל היתר היו רגע חולף בזמן, לא פחות ולא יותר".

            לצד הפיכתם של אואזיס לכוכבי ענק, הפך גם מקגי לסלב. הפרופיל שלו היה כל כך גבוה שלקראת הבחירות של 97' – בהם התכוונה מפלגת הניו-לייבור של טוני בלייר לתפוס את השלטון לאחר 18 שנים בהם שלטו השמרנים בבריטניה – שמו אנשיו של בלייר עין על מקגי בתור מעצב דעת קהל. במטרה לקבל את קולות הדור הצעיר, גייס הניו-לייבור את כל שחקני המפתח של סצינת הבריטפופ, שמצד אחד הוחמאו על ידי תשומת הלב ומצד שני האמינו בלב שלם שטוני בלייר יצעיד את מדינתם לעתיד טוב יותר.

            מקגי מונה על ידי המפלגה לנהל קמפיין שיפנה לצעירים. אמנם לא כל הרעיונות שלו התקבלו (כמו ההצעה להדפיס פוסטרים שרואים בהם את דיימון אלברן בצד אחד ואת נואל גאלאגר בצד השני, עם הכיתוב: "הדבר היחיד שהם שונאים יותר מאשר אחד את השני זה את הטוריז"), אבל מקגי תרם 50 אלף פאונד מכספי קריאיישן למפלגה, והפך לשחקן מפתח במהפך של 97'. הוא אפילו הצליח לשנות חוק, ולהאריך באופן משמעותי את משך הזכאות של מוסיקאים צעירים לדמי אבטלה. גם החוק הזה, אגב, עורר ביקורת חריפה והרבה אנשים מאמינים שהתור ללשכת האבטלה לא צריך להיות תחרות כשרונות.

            אין ספק שהאופוריה של התקופה, צריכת הקוקאין המוגזמת והמגאלומניה של כל מי שהיה קשור לפרה החולבת של הבריטפופ, גרמו למקגי ויתר אנשי תעשיית המוסיקה להאמין שהם יכולים לשנות את מדינתם. רק בדיעבד הם הבינו שלמעשה הם נוצלו על ידי פוליטיקאים ממולחים.

כיום תומך מקגי בשמרנים, אבל גם אם נשאר לו טעם מר בפה משיתוף הפעולה עם הניו-לייבור, מקגי לא שבע מפוליטיקה והשקיע 20 אלף פאונד כדי לממן את המרוץ של מלקולם מקלארן לראשות עיריית לונדון (ממנו פרש בסופו של דבר).

            עד סוף שנות התשעים נמאס למקגי לנהל לייבל תחת סוני ובסוף 99' הודיע שהוא סוגר את קריאיישן ומוכר את כל המניות הנותרות לסוני. בשנת 2000 הקים את הלייבל פופטונז, שבין היתר הוליד את ההצלחה של להקת הרטרו-גראז' השוודית ה-Hives. אך כעבור שבע שנים הוא סגר גם את החברה הזאת והודיע שהוא פורש מעסקי המוסיקה. כנראה שמאז שנגמל מסמים ואלכוהול זה כבר לא כל כך כיף.

בשנים האחרונות הפך אלן מקגי מהדוניסט, אלכוהוליסט ומכור לקוק לפריק של בריאות. בארבע השנים האחרונות הוא כותב בלוג מוסיקה שבועי באתר של ה-Guardian (וכפי שההצלחה של גלאסווגאס מוכיחה, להמלצה שלו עדיין יש המון כוח), ובשנה שעברה פתח אתר מוסיקה בשם TooCoolToDie.com. חוץ מזה, הוא הולך למשחקי כדורגל ("מוסיקה זאת העבודה שלי, כדורגל זאת התשוקה שלי"), מתרכז בלגדל את בתו – חוויה שפספס בסיבוב הראשון, כשעזב את אישתו הראשונה ובנם התינוק – ומפעיל ליין מסיבות בינלאומי בשם Death Disco, בו הוא מארח דיג'יים ולהקות במועדונים בלונדון, גלאזגו, ניו יורק, לוס אנג'לס ובודפשט.

בסך הכל אלן מקגי עדיין די צעיר – עוד לא מלאו לו חמישים – אבל הוא הספיק מה שאנשים אחרים לא הספיקו בשלושה מחזורי חיים. "אני מרגיש מיוצג שלא כהלכה", אמר בראיון ב-2002, "כי המעמד הבינוני האנגלי לא אוהב את זה כשסקוטי ממעמד הפועלים מצליח. קיבלתי הרבה ייצוג שלילי בתקשורת כי עשיתי כמה מיליונים ועיתונות המוסיקה לא אוהבת את זה".

מקגי ספג הרבה חרא מהעיתונות בארצו, כמו גם הרבה הערכה. אסור לשכוח שבזכותו קיבלנו כמה מהלהקות והאלבומים הגדולים ביותר של האינדי הבריטי, וגם להקת אינדי קטנה וחמודה בשם ביף באנג פאו!

 

דנה קסלר.

פורסם לראשונה בוואלה! תרבות.

YouTube Preview Image

1 thought on “אלן מקגי וקריאיישן \ דנה קסלר”

  1. מעניין, תודה!

    אחד הדברים הכי שונים אצל מקגי ואואזיס (ואולי עם כל הלהקות שלו זה הקרבה שלהם) – בסיפורים על להקות רגילות, הן פוגשות את מנהל חברת התקליטים (גם חברות אינדי) רק כשהן חותמות על חוזה, מגישות את המאסטרים או צריכות עוד כסף. את אואזיס הוא ליווה בכל צעד מההתחלה (בחירת מפיק, אולפן, שירים לבי-סיידס ועוד הרבה דברים אחרים), והם מבחינתם קיבלו אותו כחבר והעריצו אותו… נואל הגדיר את סגירת קריאיישן כאחד מרגעי השפל בחייו. היתה שם אידיליה לא נפוצה בין להקה ומנהל חברת התקליטים שלה.

להגיב על הדר לבטל

האימייל לא יוצג באתר.

החוג באינסטגרם