Spread the love

christiane-f-natja-brunckhorst1

לא חסרים בקולנוע סרטים קשים לצפייה שתוחבים לצופים אמת לא נעימה בפרצוף. לא חסרים סרטים כאלו שמערבים סמים. אז מה הופך דווקא את "אני, כריסטיאנה פ", שיצא ב-1981 למצמרר במיוחד?

מצפייה עדכנית בו רואים עליו את סימני הזמן. הסרט בבימויו של אולי אדל (שיביים בהמשך הקריירה שלו סרט על כנופיית באדר מיינהוף) כולל עלילה שבורה במתכוון, על נערה, בקושי נערה – יותר ילדה, שבורה עוד יותר. הקצב שלו מתנהל לאט, והיום עם עלילה דומה בטח היה מוגבר פי כמה בהתאם לצעירים בגיל של כריסטיאנה. שימוש בשחקנים לא מקצועיים כבר הפך כמעט לקלישאה מאז, וכך גם הדיון על נוער אבוד שגומר את עצמו מתחת לאפם של הוריו הבורגנים.

ובכל זאת, היצירה הקולנועית הזו לא מרפה, מכמה סיבות. קודם כל, יש בה כמה סצנות גרפיות למדי. מחטים שנתקעות בזרועות בחיפוש אחר וריד בקלוז אפים חסרי רחמים, הקיא שקולח ללא שליטה כשניסיון הגמילה מתרחש, שטיפת מזרק במים של אסלת שירותים ציבוריים, יחסי מין עם בת 14. שום דבר שלא ראינו, אבל כאן יש לייצוגים הריאליסטיים שלהם משנה תוקף.

זה קשור אולי לכך שהשחקנים הצעירים ובראשם נטיה ברונקהורסט שמגלמת את כריסטיאנה אינם רחוקים בגילם מגיל הדמויות. אפשר לומר שרוב הסיכויים שחלק מהסצנות לא היו מאושרות לצילום בכזו קלות היום, או לפחות היו גוררות הרמת גבה. אין כמעט עירום של ממש בסרט למעט בסצנה אחת או שתיים, אבל אחת או שתיים זה די והותר כשהדמות בת 14, והשחקנית בת ככל הנראה 16.

מתווספת לכך הידיעה שלבד מהשחקנים עצמם, הניצבים והדמויות שברקע הם צעירים וצעירות מכורים, לא שחקנים. העלילה והדמויות שפועלות על פי התסריט עושות את זה בסביבה אמיתית, שבה הדברים שעליהם הם מספרים לנו קורים באמת, קורים עדיין, בזמן שהמצלמה פועלת.

העלילה עצמה היא הסיוט של כל הורה, שהפכה בעל כורחה לחצי פנטזיה של בני נוער שצפו בסרט בזמנו וקצת פספסו את השורה התחתונה שלו. כריסטיאנה נראית כמו ילדה טובה מבית סביר, לפחות לה יש בית בניגוד לחלק מהחברים והחברות שלה. היא יוצאת בערב למועדון אליו יוצאים כולם, רוצה ליהנות, וכשההנאה מתחברת לטריפים ובהמשך גם להרואין, היא מתקשה להתנגד.

התגובה הראשונית שלה לכך שכמעט כולם סביבה מזריקים מעידה על כך שיש לה ידע בסיסי על כך שהרואין זה רע. אולי זו פשוט תחושת בטן עמומה, אבל מה שמתחיל כהתנגדות הגיונית מושתק די מהר על ידי הרצון שלה להתקבל, לחוות את מה שהבחור המועדף עליה חווה, להיות חלק, להיות חלק ממנו. "רציתי להרגיש את מה שאתה מרגיש", היא אומרת לו בשלב מסוים כשהוא המום מכך שגם היא התחילה להשתמש. עוד לא בת 14.

אפשר לומר שזו עלילה עם סוף ידוע מראש, אבל הסיבה הנוספת לאפקטיביות של הסרט היא שהעלילה הזו התרחשה, באופן מדויק יחסית, במציאות. לא סתם דיוויד בואי הסכים להופיע בסרט כזמר הנערץ על כריסטיאנה. בראיונות שנערכו איתה היא סיפרה שהיא לקחה הרואין לראשונה בהופעה שלו בברלין.

כריסטיאנה אמיתית, ההתמכרות שלה והזנות מגיל 13 אמיתיות, החברים המתים שלה אמיתיים. המחלות שנדבקה בהן לאורך השנים, הצהבת והכשל בכבד, כולם אמיתיים. גם המחיר ששילמה על החשיפה בעקבות הספר שנעשה עליה, והסרט שבא אחריו אמיתיים מאוד. ודווקא בגלל שהסרט מאוד ריאליסטי ונטול ייפוי של המציאות ברובו, הוא מעמת אותנו כצופים עם הידיעה הזו כל הזמן, לאורך כל הדרך.

כריסטיאנה ורה פלשרינוב התראיינה בסוף שנות ה-70 במשך חודשיים לצמד כתבים ששמו לב אליה כשהעידה במשפט נגד גבר שפגע בחברה שלה. בראיונות מאוחרים יותר היא העידה שהשיחות היו סוג של תרפיה עבורה, וכילדה צעירה שלא חשבה לשמור על עצמה, היא דיברה ודיברה. סיפרה הכול. הסיפור שלה הפך לספר בגוף ראשון שנכתב על ידי הכתבים, ובהמשך התגלגל לסרט המדובר.

שמה המלא של כריסטיאנה נותר חסוי, עד שהשחקנית לא יכלה לנסוע לארצות הברית לקידום הסרט כי לא הגיעה עדיין לגיל 18 והוריה לא אישרו לה לנסוע. כריסטיאנה נסעה לקדם את הסרט, נחשפה, והפכה לאייקון. מחד הסרט והספר הפכו אותה לגיבורת תרבות, או לאנטי גיבורת תרבות אם נרצה. היא הפכה לסמל, הילדה המסוממת היפה שחשפה את הזוועה במלוא כיעורה, במלוא תפארתה.

אבל היא גם הפכה בעל כורחה לדמות נערצת. היא מספרת שנערות החלו לחקות את סגנון הלבוש של דמותה בסרט, עליו יש לה ביקורת כי לדבריה הוא לא הציג עד כמה אמה הזניחה אותה ועד כמה מתעלל היה אביה. היא טוענת שלמעשה כל מה שרצו באמת לדעת עליה לאורך השנים הוא האם היא נקייה או לא, האם היא נגמלה כבר או לא, האם היא עדיין חיה.

היא עדיין חיה. חיה בין היתר על התמלוגים מהספר, כתבה ספר נוסף שיצא לפני שנתיים, עליו אמרה בראיונות שהיא מקווה שייצר יותר רתיעה אפקטיבית מהתמכרות, בלי הגלוריפיקציה שנעשתה לדמותה הצעירה יותר. באותם ראיונות אמרה שהיא יודעת שתמות בקרוב, שגופה ההרוס לא יחזיק מעמד. בינתיים היא כאן, אולי לא יודעת בעצמה אם הסרט והספר הצילו אותה, או השאירו אותה בתוך מעגל ההתמכרות בו היא לכודה עד היום.

כל כובד המשקל של חייה יושב על החזה כשצופים בסרט העלילתי אך המציאותי כל כך. פס קול של בואי, ילדה-נערה יפה כל כך עם ג'קט כסוף ושפתון, שהולכת ודוהה לתוך כלום אך ממשיכה להתנהג כל הזמן כנערה בת גילה. נערה עם תשוקות ורצונות ועניין חדש בבנים ובחיפוש אחר ריגושים, אך שהיא מוצאת את אלו בכל המקומות הלא נכונים.

מתבקש להשוות אותו ל"טריינספוטינג" של דני בויל וגם ל"kids" של לארי קלארק והרמוני קורין שנעשו למעלה מעשור לאחר מכן, בערך יחד עם הקמפיין של קייט מוס לקלווין קליין והולדת ההרואין שיק, כדי לרדת עוד קצת לשורש הצמרמורת.

טריינספוטינג מתעסק באותה כנות בהשלכות של התמכרות להירואין, גם הוא מנקודת מבט אישית, גם הוא מבוסס על ספר. אך מעבר לכך שהוא יציר בדיון, אמין ככל שיהיה הוא קודם כל מסוגנן מאוד. הרגע שלאחר ההזרקה הוא רגע קסום גם נרטיבית וגם קולנועית, הוא מעלים את הגיבור לתוך שטיח, הוא חלומי, גם כשהוא עושה שימוש אירוני באסתטיקה הזו ושולח את הגיבור לשחות בתוך אסלה.

אין שום דבר חלומי עדיין ב"אני כריסטיאנה". האסלה שבה היא שוטפת את המזרק ולצדה היא מתמוטטת ממשית מאוד, ההיי הראשון כבר נראה כמבשרו של המוות שמשתקף בעיניה המצועפות. השחקנית שמגלמת אותה יפה בצורה לא רגילה אמנם, אבל כשמתבוננים בה היום, על השקיות מתחת לעיניים, הדקיקות של רגליה, ההבנה צפה ועולה. נעשה ניסיון לתפוס אותה בראש כמהממת, אבל לא. רגע, ככה ייראה עוד 15 שנה הרואין שיק? כן ולא, זה עוד לא טרנד, ככה נראית התמכרות, ככה נראית מישהי שעלולה לגמור את עצמה.

ל"kids" יש אסתטיקה דומה ועיסוק בתמות דומות. הילדים-נערים שבו מנצלים מינית, מגיעים לאובדן חושים, קרים. אבל הם מתייחסים בכזו אכזריות אחד לשנייה שעל אף המבע האמין, קל אולי להזדעזע, אבל קל גם לחוש מעין ריחוק מהם.

קשה יותר לחוש ריחוק מדמותה של כריסטיאנה, דווקא כי עד הסוף היא מנסה להתנהל בתוך מערכות יחסים נורמליות לכאורה מבחינה רגשית. אין בה או בסרט שום דבר ציני או מאוד מודע לעצמו. יש לה חברה טובה, יש לה חבר, אכפת להם, הם רוצים להחזיק מעמד, היא חייבת להזריק בבוקר כדי להצליח להגיע לבית הספר.

בראיונות איתה היא אמרה שלא ציפתה לכזו הצלחה. היא הסבירה שהסיפור האישי שלה אינו מיוחד בשום צורה, הוא דומה מאוד לסיפור של כל ילדה מסוממת אחרת. בסרט, למעט העובדה שהשחקנית יפה בצורה לא רגילה, לוחץ על הנקודה הזו בדיוק. זו ילדה כל כך רגילה, שהיא ועוד המון כמותה מתגלגלים לסיטואציות לא נורמליות, ונראה שלא היה שם אף אחד שיעצור אותם. ההבנה הזו על כך שהיא לא חריגה, היא שמשאירה משקע עכור בנפש בסיום הצפייה.

1 thought on “"אני כריסטיאנה פ.": המוות לפני שהפך להרואין שיק / לירון סיני”

  1. השחקנית נטיה ברונקהורסט שגילמה את כריסטיאנה, הייתה בת 14 (לא 16 ככתוב כאן). היא ילידת 1966, והסרט צולם בשנת 1980. כשכריסטיאנה הגיעה להרואין, עדיין לא מלאו לה 14. עם סמים אחרים היא התחילה כבר בגיל 12. אחת הבעיות עם סצינות העירום וההזרקה הייתה שמדובר בשחקנים שהיו קטינים תלמידי בית ספר. לכן, הוריהם הפקידו בידי ההפקה מכתבי הסכמה להשתתפות ילדיהם בסצנות האלה, בגלל ההיבט החינוכי שיוחס לספר ולסרט (הספר הוכנס כחובה לתוכנית הלימודים).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

החוג באינסטגרם