Spread the love

10322812_10203958716954533_3313768760515184997_n

מאיפה באת אלינו בריטפופ??

אחרי תקופה חשוכה לאנגלופילים, בה הגראנג' והשיער הארוך שלטו באינדי והשתלטו על המיינסטרים, הגיע הזמן לחזור הביתה. אפשר לראות את הבריטפופ כמאמץ מכוון של אנשי הניו-לייבור להפוך את לונדון שוב למרכז העולם, אפשר לראות אותו כתגובת נגד לגראנג', ואפשר לראות אותו פשוט כעוד חוליה בשרשרת ארוכה של פופ בריטי, שנמתחת מהביטלס, הקינקס, המי והסמול פייסז, דרך הג'ם, הבאזקוקס, מדנס וג'ון קופר קלארק, עד לתחיית הפופ הבריטי של הניינטיז.

כמה מילים על הסדרה:
לקראת מחצית שנות התשעים החל ביטוי חדש לחלחל לעיתונות הבריטית: בריטפופ. בלר, אואזיס ופאלפ היו הלהקות המובילות של הגל, שהתאפיין בטקסטים בריטיים במובהק, השפעה של להקות בריטיות מהעשורים הקודמים, והתנגדות להשפעות מוסיקליות מבחוץ. לנופף בדגל אנגליה כבר לא נחשב לאקט לאומני, וסוג חדש ולגיטימי של פטריוטיות נולד.
האופטימיות החדשה שנפלה על בריטניה לוותה לא רק במוסיקה, אלא גם בקולנוע, אמנות, אופנה ופוליטיקה. את דגל הגאווה הבריטית של אמצע הניינטיז נשאו, בין היתר, קייט מוס, דמיין הירסט, אלכסנדר מקווין, החבר'ה של "טריינספוטינג", ומעל כולם, האיש שכולם האמינו שינהיג אותם לעבר עידן חדש: טוני בלייר.
בין 94' ל-97' לונדון חזרה להיות סווינגינג (ממש כמו בסיקסטיז!) ומצעדי הפזמונים הפכו לרגע למקום כיפי וידידותי. האופוריה לא נמשכה זמן רב, אך תקופת הבריטפופ היתה אחת התקופות היפות ביותר עבור כל אנגלופיל באשר הוא. במשך חמישה מפגשים, בהנחיית דנה קסלר, החוג לתולדות המוסיקה יחזור לאותם ימים נהדרים.

לינק להאזנה באייפון: http://pod.icast.co.il/036dad68-9ead-4173-9da3-f62bef846b4e.icast.mp3

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

החוג באינסטגרם