Spread the love

The Jam "In The City" LP Cover shoot 1977

לאהוב בלהט שנקרא שנאה

מאת איילת

(כל הציטוטים לקוחים מתוך שירים של הג'אם)

 

אחת לכמה שבועות, אחרי הצהרים, יוצאת מהבית אל התחנה. לוקחת אוטובוס עד רמת עמידר. עוברת בשביל בין הבתים אל הגשר לבר-אילן, עולה על הגשר בצעדים מלאי ציפיה, מגיעה לאמצע ונעצרת. מנסה להיראות כאילו אני נהנית מהנוף. כביש גהה זורם ב-90 קמ"ש משני הכיוונים. מתי הכי כדאי? כשאין מכוניות או כשיש? מה יותר בטוח, להתרסק אל האספלט או להיפגע ממכונית? ומה יותר כואב?

Private Hell.

ומה אם תהיה תאונה בגללי? ומה אשם הנהג המסכן? וההורים? והאחים?

Private Hell.

ממשיכה לחצות את הגשר כדי שלא יחשדו בי. יורדת ושוב עולה מהצד השני ושוב נעצרת באמצע. הפעם עם הפנים לצפון. איזה צד עדיף?

Alone at six o’clock, you drop a cup, you see it SMASH, inside you crack, you can’t go on, but you sweep it up – safe at last inside your Private Hell.

הכוס נופלת מהגשר ואני ממשיכה בדרך חזרה.

Sanity at last inside your Private Hell!

(sanity – בטח! – זה לא מה שהגיטרה אומרת!!)

יורדת מהגשר. הווקמן רק נולד ויעברו כמה שנים עד שיהיה לי. בינתיים, בדרך הביתה, מנגנת את השיר בראש.

He don’t care, they don’t care – ‘cause they’re all going through their own Private Hell.

אז זהו, לכן לאף אחד לא אכפת. עכשיו כשזה יותר מובן, אפשר לחזור הביתה ולהרגיש שטוב שיש בית, וטוב שיש בבית פטיפון, ועליו יתנגן תקליט של פול וולר, ברוס פוקסטון וריק באקלר – הג'אם.

***

המוסיקה שליוותה את ילדותי המוקדמת, מלבד שירי ילדים וזמירות שבת, הייתה התקליטים הקלאסיים שההורים קנו אחת לחודש, בעקבות הקונצרטים שעליהם היו מנויים. התזמורת של הוגו מונטנגרו במנגינות ממערבונים של קלינט איסטווד ואלבום נעימות של הצלליות היו גם הם בתפריט המשפחתי הקבוע (התקליטים עדיין אצלי). אבל גם שירי הדודאים, הפרברים, בצל ירוק, להקות צבאיות ושירי קאנטרי וגוספל אמריקאיים שאבא ואמא שרו בשני קולות (או יותר), ואבא ליווה בגיטרה. ואחר כך כוורת – הרבה כוורת.

אבל אחרי מלחמת יום כיפור נעלמה המוסיקה. סבא נפטר, עברנו לבית גדול, הילדים התרבו, ההורים נהיו יותר טרודים, והרדיו השמיע את "הפינה לאם ולילד" וחדשות.

בקיץ שבין גיל 11 ל-12 לא עניינו אותי לא זה ולא זה. התחלתי להסתובב בבית עם טרנזיסטור צמוד. רשת ג' הייתה בת שנתיים, צעירה ובועטת, ואני הייתי משתרעת על הענף הגדול של הצאלון, מאזנת את הרדיו על ענפון סמוך, ונשארת שם עד שהייתי רעבה מדי. 1977 התחלפה ב-1978 והיה הרבה מה לשמוע. בתוך קדחת הדיסקו הכללית הבליחו הדייר סטרייטס ופוליס. שרידי הרוק הקלאסי והפרוגרסיב עדיין נוכחים, ומצד שני גם הפּאנק – כמו מכת ברק שהשאירה אחריה מדורות בכל מיני גוונים. בשבילי הכול היה חדש ומסקרן.

בקיץ הבא ההורים הפתיעו אותי ברדיו-טייפ משלי. אני לא חושבת שזה מה שהם רצו שיקרה, אבל בשנים הבאות לא ראו אותי הרבה. אנגלופילית הייתי כבר קודם: קוראת עצמאית באנגלית, מתקדמת מעבר לרמת הכיתה, מתעניינת בנעשה באנגליה ויודעת את טבלת הליגה הראשונה בעל פה. וגם אוהדת של איפסוויץ' טאון פוטבול קלאב, משום מה (פול מארינר, אם אתם מתעקשים – זה היה ה"מה"). ולזה נוספה המוסיקה שהגיעה מאנגליה, ובמיוחד הרצף של פּאנק – פוסט-פּאנק – גל חדש, ששידר באנרגיות ובתכנים המוסיקליים והמילוליים את האווירה החברתית ששררה שם. עכשיו הייתה לי הרבה עבודה לעשות: לשמוע, להקליט, להקשיב, לפענח מלים, לפתוח מילונים, לשנן, ללמוד לבטא, לחקור, לנסות להבין את ההקשרים והקודים התרבותיים, לחבר בין שירים ושמות ומבצעים, לחפש מידע…

מידע? אינטרנט הלא אין. איך מוצאים? פה ושם יש איזו כתבה או פוסטר ב'מעריב לנוער'. אבל בדרך-כלל על אוליביה ניוטון ג'ון, אבבא, מייקל ג'קסון, אלטון ג'ון – כוכבים שלא מעניינים אותי. מסביבי אין אף אחד שמתעניין בשירים שאני אוהבת. אלה לא השירים הנכונים, מתברר. אף אחד לא מכיר אותם.

הבנות ה"נכונות" שיש מסביבי – אלה שבאות ממשפחות דתיות לאומיות אשכנזיות אקדמאיות ערכיות כמוני – בכלל לא שומעות שירים לועזיים. מבחינתן שום דבר לא ראוי לשמיעה חוץ משירי ארץ ישראל. פעם, לפני יום השואה, חברתי י' לוקחת אותי בגאווה לחדר של האחים הגדולים שלה ומראה לי ערימת קלטות ריקות על השולחן. "בשביל להקליט את כל השירים היפים של יום השואה ויום הזיכרון", היא מסבירה בעיניים נוצצות. "קצת לא יפה להגיד ככה, אבל הכי כיף לשמוע רדיו דווקא בימים האלה, נכון?" אני בולעת רוק ומגמגמת שכן, בטח, כמובן… וממהרת לציין לעצמי שאני כנראה צריכה לתקן את עולם המושגים שלי. אחרי הכול גם בבית-הספר הסבירו לנו ששירים לועזיים זה לא מוסרי. וגם השירים הישראליים של ימינו לא בדיוק עומדים בתקן.

ישנן גם הבנות ה"לא נכונות". שהמשפחות שלהן בדיוק ההיפך משלנו, וחוץ מזה הן לובשות מכנסיים אחרי שעות הלימודים וגם נוגעות בבנים – שזה לא חמור כמו לחלל שבת, אבל זה בכל אופן בל-ייעשה. הן שומעות מוסיקה לועזית, וגם מביאות 'להיטון' לבית-הספר. הן שרות בוני אם, שיגעון המוסיקה, גריז. יודעות שאני מתעניינת במוסיקה כי אני שואלת את העיתון לפעמים. אז הן מנסות לשתף אותי ואני מצדי מנסה להיות נחמדה למרות הסלידה מהשירים שהן שרו, עד שאני משתגעת מההתעללות שלהן באנגלית ובמוסיקה כאחד. ובכל זאת חוזרת אליהן בסוף – כי בכל זאת 'להיטון' זה מקור מידע. אמנם אין בו הרבה על הלהקות שמעניינות אותי – אחרי הכול, הקלאש, הבומטאון ראטס, הסקידס, הסטרנגלרז וגם הג'אם לא מגיעות גבוה במצעד בדרך-כלל – אבל מדי פעם יש כמה שורות בעמודים האחוריים. ואני לא מעיזה לקנות. הרי במשפחה שלי – הדתית לאומית אקדמאית וערכית – לא מבזבזים כסף וזמן על השטויות האלה.

ואני דווקא כן. יושבת שעות עם הרדיו – שמירה אימבר, יואב קוטנר, והתכנית A Jolly Good Show של Dave Lee Travis ב-BBC World Service (הו, כמה נוח שהיא נופלת בדיוק על שוש עטרי עם השעה המעצבנת של טוני פיין!). מצמידה את האוזניים לרדיו ומנסה להבין משהו מבעד לכל החרחורים האלקטרוסטטיים. ולשמוע BBC, להקליט, לפענח מלים, לפתוח מילונים, ללמוד לבטא וכו' זה גם פותר את נקיפות המצפון, כי הנה, אני לא סתם מבזבזת זמן על מוסיקה – אני לומדת אנגלית.

אך נקיפות המצפון לא תמו. מה זה כל ההערצה הזאת לזמרים?! שואלים המורים. להעריץ בני-אדם, בשר ודם, להתייחס אליהם כאילו הם מורמים מעם, לתלות פוסטרים שלהם על הקירות – זו עבודת אלילים! אני מזדעזעת מעצמי. יש לי פוסטרים של פוליס על הקירות (לא, לא היה ב'מעריב לנוער' פוסטר של הג'אם אף פעם). הייתכן שאני עובדת אלילים? אני חייבת לעצמי הסבר. לא מתקבל על הדעת שסטיוארט קופלנד הוא רק מתופף מוכשר וחתיך (שבגללו החלטתי ללמוד תופים במקום להדריך בבני-עקיבא); אין הוא אלא ביטוי לגדולתו של הקב"ה "שחלק מחכמתו לבני-אדם". וכך מצאתי במסה קצרה על מוסיקה שכתבתי לעצמי, מודפסת במכונת כתיבה (כל הפסיקים המיותרים במקור):

מדוע לייחס להם [למוסיקאים] חשיבות כה רבה, עד כדי תליית תמונותיהם על הקירות?

התשובה היא פשוטה: הם מייצגים את הכח הנפלא, שנתן הבורא לברואיו, ליצור יצירה כה נעלה כמוסיקה. מאחר שאין באפשרותי להציב מולי את הכשרון שנתברכו הם בו, אני מציבה את דמותם מולי, כמייצגת… כך הופך האמצעי לחלק חשוב כמעט כמו מה שהוא מייצג.

(סיון תשמ"ב/מאי 1982)

בשלב כלשהו, בתיכון, אני מעבירה לחדר שלי את הפטיפון המשפחתי שכבר שנים מתייבש באפס-מעש בסלון ומתחילה לקנות תקליטים. גם זה מקור מידע. יש סוף-סוף תמונות, יש קצת קרדיטים (הרבה פעמים הם דלים מאוד – אפילו לא כתוב מי מנגן מה) ויש מלים מודפסות שאפשר לפענח וללמוד ולשנן – גן עדן! ובלילה, כשאחותי הקטנה כבר ישנה ואני לא נרדמת, אפשר למשוך את הרמקולים ולשים אותם על הרצפה, אחד מכל צד, ליד המיטה המגניבה שלי, שהיא מזרן בלילה וכורסה ביום (כדי שיהיה מקום לפרוש את התופים), ולהקשיב בשקט בשקט אבל לשמוע כל צליל.

אלא שקניית תקליטים היא משימה לא פשוטה. הנסיעה לתל אביב ממלאת אותי בריגוש של ציפיה, אבל גם בפחד. אסור לטעות. כסף לא צומח על העצים ויעבור עוד הרבה זמן עד שיתנו לי שוב כסף לתקליט, כך שאני חייבת להיות מאוד בררנית והבחירה צריכה להיות מאוד מדוייקת. גם בחנות עליי להיות מאוד מבינה ולדעת מה אני רוצה, כי ממילא אני נראית שם כמו חייזר, בחצאית ג'ינס של דתיות, כל כך לא מגניבה, ורק שלא אמשוך תשומת לב מיותרת. שלא יגרשו אותי מפה. שלא יגידו שאני לא שייכת. יותר טוב שלא יראו ולא ישמעו אותי. אמנם האגדה מספרת שהמוכרים יודעים המון ובטח יהיה מעניין לדבר איתם, אבל מה – לדבר עם בחור? מבוגר ממני?? תל-אביבי? חילוני?? זה בכלל אפשרי? הרי אפילו אין מלים שיכולות לחבר בין העולם שלי לשלו. אז אני, אילמת וכבולת ידיים, מדפדפת תקליט אחרי תקליט, מנסה לחבר פיסות מידע, לרשום במוח, לבנות לי פתח אל העולם ההוא, שבו הייתי אמורה להיות עכשיו.

The place I love is a million miles away

It’s too far for the eye to see.

Still it’s me at least, and you can’t come there

No one is allowed at all.

ב-1980 צעדו ברשת ג' Start! ו-That’s Entertainment של הג'אם. אם אני לא טועה, אף אחד מהם לא עבר את המקום ה-35. נעלמו מהר מאוד מהרדיו. בחנויות התקליטים מצאתי שני אלבומים של הג'אם: All Mod Cons ו-Setting Sons. שני השירים האלה לא היו בהם. אבל היו הרבה שירים טובים אחרים. אני מקשיבה ולומדת ומנתחת וחולמת על שיחות ארוכות עם פול וולר. יש לנו הרבה נושאים לוויכוח. הפוליטיקה שלו מעניינת אותי. שונה לגמרי משלי. הוא נלחם בעשירים (אנחנו גרים בבית פרטי בשכונה נחשבת), הוא נאבק בקפיטליזם התאצ'ריסטי (אני בדיוק גמרתי לקרוא את כל ספרי איין ראנד ואני קפיטליסטית מושבעת), הוא מתנגד לגיוס למלחמת פוקלנד (ואצלנו מלחמת שלום הגליל, ובשבילי מלחמה היא הגנה על הבית), והוא נכנס בחברה המעמדית של אנגליה (ולי יש חשד ש-Mr. Clean שלו, שאת חייו הוא מוכן לחרב, זה דווקא מישהו מהסביבה המעמדית שלי).

אבל יש מקום למשא ומתן ביני לבינו. כי שלא כמו הסקס פיסטולס או הקלאש, הוא לא מבקש לכסח ולהרוס את כל עולמו מתוך שלילה מוחלטת. המלים שלו כועסות אבל אוהבות, לא קוראות לאנרכיה אלא לשינוי. המוסיקה אגרסיבית אבל גם מלודית. הכוח המתפרץ והאווירה של הפּאנק נוכחים שם מאוד, אבל גם (במראה ובמוסיקה שהובילו את ה-mod revival) הגעגוע למשהו מתוק מן העבר. וכל זה מאוד משקף את המקום האמביוולנטי שבו אני עומדת. For knowing that someone in this life loves with a passion called hate – זה בדיוק זה.

אני כבר בתיכון והניכור מהסביבה רק מחריף. ההומוגניות, העדריות של הבנות שסביבי מטריפה אותי. אם ביסודי היו בנות "נכונות" ובנות "לא נכונות", עכשיו יש רק "נכונות". ולכולם – מורים ותלמידות כאחד – ברור מה צריך לומר ומה צריך לחשוב. בעיקר מה צריך לחשוב – אם אפשר בכלל לקרוא לזה חשיבה. ורק אני תמיד לא נכונה. איכשהו תמיד נגד הזרם, לבד. כשכל הכיתה נגד המורה – אני דווקא בעדו. כשהמורה חושבת שאני תומכת בה – אני נוזפת בה על גישתה הבלתי חינוכית. כל הזמן במלחמה. בהכול ובכולם. כמו פול וולר. וכדי לא להשתגע בשיעורים, כדי להיאחז באיזה עוגן, רושמת במחברות שירים מן הזיכרון.

For knowing that someone in this world feels as desperate as me – and what you give is what you get!

באוטובוס הביתה הבנות מדברות על המצעד החסידי ששודר אמש, מפזמות שירים ומתלהבות. אני רק מחכה להגיע הביתה ולהתחבר לאינפוזיה. לרדיו. לפטיפון. האם המוסיקה מצילה אותי מבדידות או מבודדת אותי?

The place I love is nowhere near here.

With cherished thoughts and bitterness

I’m making a stand against the world,

There’s those who’d hurt us if they heard

And that’s always in the back of my mind.

אני לא מוצאת את מקומי בבית-הספר אבל גם לא בחנות התקליטים. אז היכן מקומי? אולי על הגשר?


***

צלחתי את התיכון. בשנה האחרונה התיידדתי עם ט', מישהי שהכרתי עוד מן היסודי ועכשיו למדה בבית-ספר אחר, וביחד שמענו תקליטי פרוגרסיב ודיברנו, כל אחת על ה-Private Hell שלה. באוקטובר 1983, בין הלימודים לגיוס, נסעתי איתה לאנגליה. אנגליה – מצד אחד משאת נפש, ומצד שני מפחידה, אלימה ומאיימת. לפחות כך היא הצטיירה בעיניי מן השירים ששמעתי. מצד אחד להיות סוף סוף שם, ומצד שני להיות כבולות: אי אפשר לאכול בשום מקום בגלל שמירת הכשרות ושלושה ימים מתוך השבועיים וחצי מתבטלים לנו בגלל שבת. ודאי שלא נכנסות לפאבים. ללכת להופעות לא חלמנו אפילו – לא היה לנו כסף לזה וגם לא מידע. וחוץ מזה, הימים היו קצרים ופחדנו להסתובב בחושך. לא רצינו להיות down at the tube station at midnight, ואפילו לא בתשע בערב.

את השעות האחרונות לפני החזרה הביתה בילינו בחנות תקליטים. היה קצת מביך לחפש את המחאות הנוסעים בחגורת הכסף מתחת לכל השכבות (כולל חצאית הג'ינס הנצחית), אבל סוף סוף קניתי את Sound Affects – התקליט עם Start! ו-That’s Entertainment. הג'אם כבר התפרקו בינתיים, אבל זה לא שינה. הם החזיקו אותי עד שהגיע האביר שלי על הסוס הלבן, ומה שקיבלתי מהם כבר לא ייעלם.

אחרי הצבא, באמצע שנות ה-80, יצאתי לגלות מוסיקלית. במידת מה מתוך אילוצי החיים ובמידת מה מתוך אכזבה מהמוסיקה האלקטרונית והמתקתקה שהתחילה להשתלט על הרדיו. בעולם מסך הברזל התחיל להתפורר, אבל אצלי הוא דווקא ירד ונסגר. נשארתי בגלות עשרים שנה ויותר, עסוקה בדברים אחרים וגם מאמינה שאין בשביל מה לחזור. כשחזרתי בכל זאת, יצאתי למסע בזמן שנמשך עד היום.

פול וולר המשיך למקום אחר. מצעיר שמשחרר אנרגיות של זעם הוא הפך לאחד מעמודי התווך של המיינסטרים הבריטי. סוג של גידי גוב אנגלי. אני לא מתחברת למוסיקה שלו אחרי הג'אם. אבל אני מאוד מאוד אסירת תודה לו. על שלא הסתבך בסקנדלים, שלא נשרף מאלכוהול או סמים, שנשאר שפוי, שהצליח להסתדר עם החיים – שנשאר בחיים. וגם אני.

 

1 thought on “לאהוב בלהט שנקרא שנאה”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

החוג באינסטגרם