Spread the love

אם אתם בסביבות גיל השלושים אתם בטח זוכרים את הקליפ של "The King of Rock 'N' Roll" מ"זהו זה" (סקר קצר שעשיתי בין מכרי העלה שזה הקליפ שהכי הרבה אנשים זוכרים מ"זהו זה" – כנראה שנקניקיות מרקדות מסביב לבריכה זה לא אימג' ששוכחים כל כך מהר). "קינג אוף רוקנרול" הנ"ל הוא השיר הפותח את האלבום השלישי של הלהקה הבריטית פריפאב ספראוט (Prefab Sprout).

YouTube Preview Image

זה שיר מצחיק ומגניב, אבל הוא מקשה על הנסיון להסביר מיהם פריפאב ספראוט באמת, מה הם עשו, ולמה זה כל כך חשוב. תשכחו מהנקניקיות, ואני אנסה שוב.

בין 84' ל-2001 הוציאו פריפאב ספראוט שבעה אלבומים, כמה מהם טובים מאוד, אך תמצית ההוויה שלהם טמונה ב"סטיב מקווין", האלבום השני, שיצא ב-85'. אני לא מגזימה כשאני אומרת ש"סטיב מקווין" הוא אחד מאלבומי הפופ היפים ביותר אי פעם.

הטקסט של כתב הפופ פול לסטר בעטיפה הפנימית של ההוצאה המחודשת של האלבום, שיצאה ב-2007, מתחיל במשפט "מס שפתיים רב משולם למושג 'פופ מושלם' ובמשך השנים נעשו נסיונות רבים לייצר אלבום פופ מושלם, אבל מעטים הצליחו להתקרב למושג הזה כמו שעשו פריפאב ספראוט ב'סטיב מקווין'". בדרך כלל אין סיבה מיוחדת להאמין למה שכתוב בעטיפות פנימיות, אבל במקרה הזה לסטר צדק במאה אחוז. אפשר אפילו להאשים אותו באנדרסטייטמנט.

פריפאב ספראוט הוקמו במחוז דורהם בצפון-מזרח אנגליה בסוף שנות השבעים, על ידי פאדי מק'אלון. אחיו הצעיר, מרטין, ניגן בס, ומאוחר יותר הצטרפה ללהקה חברתו של פאדי, שהייתה מעריצה של הלהקה. להביא את הבחורה שלך לשיר קולות רקע זה אקט די פתטי, אלא שקולה השברירי של וונדי סמית' העניק לפריפאב ספראוט את קולות הרקע האווריריים ביותר בהיסטוריה של הפופ, שהפכו לחלק בלתי נפרד מהקסם החד פעמי של הלהקה.

אחרי אלבום הבכורה, “Swoon”, הצטרף ללהקה המתופף ניל קונטי, ואשף האולפן תומס דולבי – שהפך ברבות הימים לאיל הון אינטרנטי – זומן להפיק את האלבום השני. פאדי מק'אלון נתן לדולבי כמות עצומה של שירים שכתב, על מנת שיבחר איזה מהם הוא רוצה בתקליט. דולבי בחר 11 שירים, שרובם, הסתבר בדיעבד, נכתבו ב-79', הרבה לפני האלבום הראשון. בתור כותב שירים מסורתי שמבין מעט מאוד בטכנולוגיה, נתן מק'אלון לדולבי יד חופשית בכל הקשור להפקה.

מצד אחד אפשר לשים את פריפאב ספראוט לצד אצטק קמרה, לויד קול והקומושנז, ה-Go Betweens ו-Orange Juice, כחלק מגל של להקות פופ גיטרות בוגר ומתוחכם שצמחו בשנות השמונים. מצד שני, ההפקה של "סטיב מקווין" מוציאה אותו מהצניעות האינהרנטית לאינדי-גיטרות ולוקחת אותו למקום אחר, הרבה יותר נוצץ.

דולבי מיקם את פריפאב ספראוט בחזית הסופיסטי-פופ, לצד סקריטי פוליטי, הסטייל קאונסיל ו-ABC. החל מאלבומם השני הפכו פריפאב ספראוט ללהקה שמייצרת מוסיקה חלקלקה, אלגנטית ומלאת נשמה, עם נגיעות של ג'ז וסול. פעלולי האולפן של דולבי תגברו את כתיבת השירים ואת השירה של מק'אלון, שניחן בקול סול תכול עיניים לא פחות כובש מזה של פול וולר או מרטין פריי (מ-ABC).

מבחינה מוסיקלית, "סטיב מקווין" משלב כתיבת שירים קלאסית ועל-זמנית עם הפקה תקופתית, שנשמעת מצוין גם היום. מבחינה תוכנית זהו אלבום שמדבר על רגשות מעט יותר מורכבים מאלבום הפופ הסטנדרטי. הוא עוסק בחולשות אנושיות, בתשוקה וחרטה. כל שיר בו שובר לך את הלב, כי הוא משרה עליך תחושה מתמדת של כמיהה, ומדגיש שוב ושוב, את הפער בין היופי המושלם של המוסיקה לבין האמת המרה והמבלבלת של החיים.

את הפער הזה מדגיש "סטיב מקווין" על ידי שימוש באסתטיקת סיקסטיז, הטומנת בחובה את הרומנטיקה הטראגית ותחושת ההחמצה של נעורים אבודים ויופי שעבר מן העולם. הרמזים שזורים בכל פינה: האלבום קרוי על שם כוכב הקולנוע הקולי ביותר של הסיקסטיז (אם כי באמריקה נאלצו לשנות את שם האלבום ל"Two Wheels Good" בשל בעיות משפטיות); את עטיפתו מעטרת תמונה של הלהקה על אופנוע מהסוג שהיה לסטיב מקווין בעצמו וגם לג'יימס דין; האלבום נפתח באווירת כאילו-קאנטרי עם שיר שנקרא "פארון יאנג", על שם כוכב קאנטרי אמריקאי שהיה בצעירותו חביב הבנות; והקליפ לשיר “Goodbye Lucille #1” (ששמו שונה ל"ג'וני ג'וני" כשיצא כסינגל), שנראה כמו קליפ של הסמיתס, עושה מחווה לסרטי הקיטשן-סינק הבריטיים של שנות השישים.

http://www.dailymotion.com/videox1clzi

פעם לא הבחנתי בזה, אבל כששומעים את "סטיב מקווין" היום אי אפשר שלא לשים לב שההפקה באמת רדיקלית – לא יחסית לזמן שבו היא נעשתה, אלא ביחס לשירים עצמם, שרבים מהם קרובים יותר לג'ורג' גרשווין או קול פורטר מאשר לפופ של האייטיז. לפני ההפקה יש את השירים, והדיסק השני בהוצאה המחודשת נותן הזדמנות לשמוע שמונה משירי האלבום במערומיהם, בגרסאות אקוסטיות חדשות שפאדי מק'אלון הקליט. לא שלא יכולנו לנחש, אבל גם בלי ההפקה הנוצצת, ואפילו בלי קולות הרקע עוצרי הנשימה של וונדי סמית, אלה שירים יפהפיים. מי שאוהב את האלבום המקורי חייב לעצמו גם את האסופה האקוסטית הזו, ואילו מי שחשדן כלפי פופ אייטיזי מופק, יכול עכשיו, לראשונה, להתאהב בשיריו של מק'אלון.

בין אם פריפאב ספראוט רק התקרבו אל הפופ המושלם או נגעו בו ממש, "סטיב מקווין" הוא נס קטן של פופ מתוחכם, אלגנטי ובעל גינוני נימוס ללא רבב. זהו פופ שאתה יכול בקלות להביא הביתה להורים, אך להיות רגוע שהם לעולם לא יבינו מה המשמעות שלו בשבילך.

דנה קסלר.

YouTube Preview Image

פורסם לראשונה בוואלה! תרבות.

3 thoughts on “פריפאב ספראוט – "Steve McQueen"”

  1. יש אלבומים שאתה שמח שההכרה בהם הולכת וגדלה. אני אוהב לשמוע אותם באופן קבוע בכל חורף ובאותה ההזדמנות את אצטק קמרה וקולורפילד. אפשר לקרוא לזה גם פופ, אבל האלמנטים הג'אזים פיוז'נים שבו לצד אוירת הסיקסטז שבו מעלים אותו לדבר בפני עצמו שאני לא מוצא דרך לסווג

  2. אלבום מצויין , הראשון שקניתי בכסף של מענק השחרור…. אוהב לחזור אליו אחת לתקופה… מומלץ!!!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

החוג באינסטגרם