Spread the love

בפעם הראשונה שצפיתי בליקוויד סקיי, הייתי בת פחות מעשרים. לא הבנתי את העלילה ולא הבנתי את הדמויות, אבל הצבעוניות, המוזיקה החורקת, האפקטים הזולים והאווירה הביזארית באופן כללי – קסמו לי. מאז צפיתי בסרט עשרות פעמים, חקרתי אותו, התדיינתי עליו, ואפילו יצרתי מופע מחווה למונולוג המופלא של מרגרט.

11

הדמות שריתקה אותי בסרט המבריק/בלתי נסבל הזה, כבר מהצפייה (המבולבלת) הראשונה, היא מרגרט (אן קרלייל האלוהית): אישה צבעונית, תימהונית, יוצאת מן הכלל גם בקהילה של יוצאים מן הכלל. הזדהיתי איתה אז, ואני מזדהה איתה גם עכשיו, עשור מאוחר יותר. בכל הזדמנות דואגים להזכיר למרגרט שהמראה וההתנהגות שלה מרימים גבות מצוירות גם בחברה המוחצנת ביותר, וכי היא הרקע ה"נורמלי" כל כך שהיא מגיעה ממסגר את התנהגותה כמרד פתטי. אבל למרגרט תמיד יש תשובה מוחצת לכל טענה: כשהפרופסור שלימד אותה משחק באוניברסיטה (וגם ניהל איתה רומן) לועג למראה שלה וטוען שהיא נראית כמו זונה, היא מסבירה לו שלפחות הזונה עצמאית. לשמע הטענה כי הלבוש שלה הוא תיאטרון הבלים, היא מטיחה בו כי גם הג'ינס שהתעקש ללבוש בתור פרופסור באוניברסיטה מעונבת היה גם הוא תחפושת, והכל, בעצם, תיאטרון.

[אזהרת טריגר] לכל אורך הסרט, התנהלותה של מרגרט מרתיחה גברים סביבה. אחד מהם, שיאנוס אותה בסופו של דבר, תוהה על נטייתה המינית, והיא עונה לו בקרירות כי אין משמעות למין ביולוגי מבחינתה, בכל הקשור לסקס ומערכות יחסים; כולם אותו הדבר. בעולם בו היא חיה, אלימות דבקה בגברים ונשים כאחד, והן גברים והן נשים מחבלים במערכות יחסים בדיוק באותו אופן. ההערה מבעירה זעם אצל בן שיחה, ומאוחר יותר הוא חוזר כדי "להוכיח" לה כי יש הבדל בין גברים לנשים, באמצעות אונס. הפעולה הזו תביא למותו (ספוילר!).

הגברים והנשים בעולמה של מרגרט מתעקשים לנסות לשלוט בה; היא נאנסת שלוש פעמים במהלך הסרט: פעמיים על ידי גברים זרים, ופעם אחת על ידי בת זוגה. שני הגברים שאונסים אותה נענים בקללות ובלעג מושחז לצורך לשלוט בנשים באמצעות מין. בת הזוג שלה לועגת גם היא למוצאה ה"וואספי" (WASP: White Anglo-Saxon Protestant), לרקע הפריווילגי שלה, ומכנה אותה "Uptight wasp cunt from Connecticut". מרגרט לא מגיבה להערה הזו. רק לקראת הסוף, במונולוג המופתי שלה, היא מתייחסת לנורמליות שגדלה בתוכה, ולכיעור שנכון לה בניסיון לברוח ממנה.

בתור ילדה, לימדו אותה לצפות לנסיך שיבוא ויגאל אותה: הוא יהיה עורך דין, והיא תהיה אם ילדיו, והם יחיו חיים בורגניים ושקטים. כדי להיות אישה עצמאית, אמרו לה, עליה להגיע לניו-יורק, ולצפות, שוב, לנסיך שיגאל אותה: הוא יהיה סוכן, והוא ישיג לה את תפקיד חייה. איכשהו, ה"חלום" תמיד מחייב אותה להיות תלויה באדם אחר, שיגאל אותה ויבטיח את הצלחתה. אבל מרגרט מסרבת לקבל את האופציות האלה, וקובלת על עצם ההנחה כי עליה לתלות את אושרה באחרים. היא לועגת לתפיסות המעוותות המקשרות באופן אוטומטי בין חופש מיני ובין חירות ושוויון, ולחלוקה מגדרית מעוורת. אם העולם לא מצפה ממנה להיות אם ורעייה, הוא מצפה ממנה להתאים עצמה לסטריאוטיפ אחר, של "אישה עצמאית" – והמשטור אותו משטור.

מרגרט היא מה שכל נערה יוצאת דופן רוצה להיות: אסרטיבית, אקסצנטרית, בטוחה בעצמה- ובכל זאת העולם פוגע בה שוב ושוב. זה לא מספיק להיות אינטליגנטית, יפה, עצמאית וחדת לשון, את צריכה, בנוסף, להיות עשויה מפלדה. הנסיבות האומללות מביאות לכך שהיא יוצאת עם ידה על העליונה, ובכל זאת מעדיפה להניח לחייזרים "לקחת" אותה (ספוילר?( במקום להמשיך לחיות בעולם האפל והמתסכל הזה, ולהמשיך להשאיר שובל של גופות. ומי יכול להאשים אותה.

2 thoughts on “חלומות העצמאות של מרגרט מליקוויד סקיי / מור זומר”

  1. פנינה קולונעית. חתרנית. בכל קנה מידה אפשרי. למעט הסוף – מרגרט כמו ורתר הצעיר של פאוסט וכמו גיבורים רומנטים אחרים בוחרת בחיים טרנסדנטים יותר (או אולי בהתאבדות). זה האופן שבו סלבה צוקרמן בחר לפתור את העלילה של הגיבורה המיוסרת והחכמה הזו. ואם זה הפתרון. זה קצת מאכזב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

החוג באינסטגרם